החלטה בתיק רע"פ 3911/10

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעפ"ג 29659-02-10, (כבוד השופטים ד' ברלינר - נשיאה, ג' קרא, ות' שפירא), מיום 12.5.2010, בו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 5109/07 שצורף לת"פ 3321/09 (כבוד השופט מ' פלד).

           כנגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום, המייחסים לו גניבת שני זוגות אופניים וכן היזק לרכוש במזיד. עבירות לפי סעיף 384 ו-452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה.

           על פי הנטען בכתב האישום הראשון, ביום 27.11.2006, ברחוב וייצמן בתל אביב, נטל המבקש זוג אופניים בכוונה לשללם שלילת קבע, ובאותן נסיבות גרם היזק לרכוש בכך ששבר את מנעול האופניים באמצעות קאטר שהיה בידו. ביום 9.12.2007 הודה המבקש בעובדות כתב האישום הראשון והורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון. כחלק מהסדר הטיעון, הופנה המבקש לשירות המבחן על מנת שיבחן את מידת נכונותו לעבור הליך גמילה מסמים. על פי עובדות כתב האישום השני, במהלך תקופה זו, ביום 12.6.2008, ביצע המבקש עבירה נוספת של גניבת אופניים שהיו קשורים בשרשרת ברחוב הרב עוזיאל בתל אביב. על פי בקשת המבקש צורף התיק המאוחר לכתב האישום הראשון ביום 24.6.2009. המבקש הודה גם בעובדות התיק המאוחר - והורשע בו ביום.

           משך תקופה ארוכה, הוגשו בעניינו של המבקש שמונה תסקירי מבחן, מהם עולה, כי הוא אינו מסוגל לגייס כוחות ולהתמיד בטיפול בבעיית ההתמכרות שלו. לפיכך, גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של חמישה חודשי מאסר בפועל, וכן מאסר על תנאי. מאחר וכנגד המבקש כבר היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של תשעה חודשים בשל הרשעה קודמת, הפעיל אותו בית המשפט במלואו, וקבע כי עונש המאסר שהוטל בתיק הנוכחי ירוצה כולו בחופף למאסר על תנאי שהופעל, כך שסך הכל ירצה המבקש תשעה חודשי מאסר.                   

           המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בערעורו השיג על חומרת העונש שנגזר עליו, בהתייחסו להליך השיקום שלטענתו עבר.

           ביום 12.5.2010, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש בנימוק כי בית משפט השלום כבר גילה סבלנות יוצאת דופן בעניינו, כאשר נבחנה אפשרות שילובו בהליך שיקום תוך הגשת לא פחות משמונה תסקירים. בנוסף, למרות שהיה זה המבקש שהכשיל את ההליך השיקומי, נקבע כי עונש המאסר על תנאי שהיה עליו לרצות ירוצה בחופף, כך שהמבקש לא נדרש לרצות ולו שעה אחת מעבר לו.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בגדרה חוזר המבקש על טענות שטען בפני בית המשפט המחוזי, ומבקש כי יבוטל גזר הדין ויוארך התנאי שהושת עליו לצד צו מבחן, או לחילופין שיוחזר התיק לבית משפט קמא לצורך מעקב טיפולי. המבקש נסמך על האמור ברע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2010) (להלן: ענין אוחיון) וטוען כי בשל העובדה שההתמכרות לסם היוותה רקע לעבירות שביצע, יש לתת משקל בכורה לאינטרס השיקום, במיוחד כאשר מדובר בעבירות שאינן מן החמורות. לטענתו, בדומה לענין אוחיון הנזכר, מעורר מקרה זה שאלה "אנושית מצפונית" חריגה המצדיקה את התערבותנו.

           מנגד מתנגדת המשיבה למתן רשות ערעור.

           לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה)). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

           יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

           מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. הערכאה הדיונית גילתה סובלנות יוצאת דופן כלפי המבקש כאשר משך תקופה ארוכה נבחנו אפשרויות השיקום שלו, אותן הכשיל במו ידיו. המבקש ביצע עבירה דומה נוספת במהלך משפטו, שעה שהיה נתון לבחינת שירותי המבחן, ובהמשך לא הראה כי הצליח להתנתק ממעגל הסמים. אף השוואת מקרה המבקש לענין אוחיון - אין לה על מה שתסתמך. שם דובר במקרה חריג ביותר ובנסיבות ייחודיות של מבקש שעבר הליך שיקום מוצלח, שינה באופן דרסטי את אורחות חייו, נחלץ ממעגל הסמים והשתלב בתעסוקה. במקרה דנן, המבקש נופל בגדר הכלל, ולא חוסה תחת החריג לו, כפי שנקבע בענין אוחיון. לטעמי, אף העונש עצמו שהוטל על המבקש, בעיקר לאור העובדה שלא הושת עליו בפועל זמן ארוך יותר ממאסרו על תנאי - ראוי ומאוזן.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           החלטתי מיום 25.5.2010, בענין עיכוב ביצוע העונש, מבוטלת.

           המבקש יתייצב ביום 3.10.2010 עד השעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לשם ריצוי עונשו.

           ניתנה היום, י"ג באלול התש"ע (23.8.2010).